אם נדחה לצד את התמונה הראשונה למגמה הגזענית הזאת (סירוב ההשתלבות היהודית עם החברות האירופיות), ונעמוד מול התמונה השנייה (סירוב ההשתלבות היהודית עם הערבים ביחוד הפלסטינים של 48), אפשר להסתפק בדוגמה אחת כדי להוכיח את האופי הגזעני למדינה זו והיא סירובה לתוכנית הקמת מדינה דימוקרטית שיחיו בה הערבים: מוסלמים ונוצרים עם היהודים בהיותה הפתרון הדימוקרטי שיסיים את סיכסוך הדמים בין הערבים ליהודים בפלסטין.
התוכנית הזו אינה שואפת לגרש את היהודים מפלסטין או "להשליך אותם בים"- כפי שייחסו את הביטוי הזה, שקר וכזב, למנהיג המנוח אלשוקיירי.
התוכנית הזאת דורשת רק דבר אחד : שחרור המדינה מן האופי הדתי וייצור אווירה מדינית על רקע האזרחות הדימוקרטית.
אף על פי שהמדינה הציונית טוענת שהיא דימוקרטית, היא דחתה את הפתרון הדימוקרטי הזה וראתה בו כגורם לחיסולה. אומנם שהקמת המדינה הדימוקרטית הזו עלול לחסל את המדינה הציונית אך לא יביא לחיסול היהודים מפלסטין.
פתרון זה קורא ליהודים לדו-קיום בתוך ישות מדינית וחברתית אחת בלתי קהילתית.
ברור היה שזה בדיוק מה שדוחה הציונות הדזענית משום שהוא מציע נוסחה להשתלבות עם הערבים דבר המנוגד לעצם התוכנית הציונית המבוססת על הפרדה וסירוב הדו-קיום.