החלטת החלוקה מס' (181) בשנת 1947 הייתה ההתחלה האמיתית לרעיון המדינה הפלסטינית המבוסס על הסדר שיבטיח חלוקת האדמה הפלסטינית בין המתנחלים היהודים לבין בעלי הארץ המקוריים.
על-פי החלטה זו שאושרה על-ידי המדינות הגדולות המנצחות במלחמת העולם השניית ובראשן ארצות הברית, הוענק למדינת המתיישבים הציוניים (ישראל) הרשאה בינלאומית וליגיטימציה.
בשנת 1971, ארגון אש"ף אמץ את המטרה למדינה דימוקרטיתחילונית על כל ארץ פלסטין כמטרה אסטרטגית שצריך לממש בכל האמצעים כולל המאבק המזויין.
בשנת 1974 , ההנהגה המדינית הפלסטינית בצעה את הצעד הראשון בוויתורים כשאישרה את התוכנית של עשר הנקודות בכנס ה-12 של המועצה הלאומית הפלסטינית הכוללת הקמת רשות פלסטינית על השטחים שיסוגו מהם כוחות הכיבוש. כדי לכעביר תוכנית זו הוספו לה ביטויים סמליים כגון דחיית ההחלטה הבינלאומית מס' (242), הדביקה באמנה הלאומית הפלסטינית, וזכות השיבה.
התוכהית הוגדרה אז כתוכנית זמנית כלומר, אחרי הקמת הרשות הפלסטינית יבוא שלב השיחרור המלא. והובאו כראייה נסיונות המהפיכה העולמית (הסינית, והוייטנאמית).
אבל הם לא לקחו בחשבון ההבדל בין הנסיון הפלסטיני והנסיונות האחרות. בשנת 1988, ההנהגה המדינית הפלסטינית ביצעה את הצעד השני בוויתורים דרך ההכרזה על הקמת המדינה הפלסטינית העצמאית לפי החלטות הלגיטימציה הבינלאומית ובראשן ההחלטה (242).
יש לציין כאן כי ההחלטה 242 המוסכמת כבסיס במקום האמנה הלאומית הפלסטינית אינה קובעת בבירור את הקווים שהיישות הציונית צריכה לסגת מאחוריהם, מה גם שההחלטה מכירה בזכותה של המדינה הציונית להתרחב בשטחים שכבשה בשנת 1967 דרך השמטה של "ה" הידיעה מן "השטחים".
ההחלטה אינה מדברת על לב הסיכסוך הפלסטיני-ציוני אלא רק מנקודת הפליטים. ורואה כי הנסיגה הישראלית מותנית בתנאים אחרים.
                                                                    עוד..